חיפשתי קצה חוט שיוביל אותי אל הפרויקט שלי. החברים שלי מאוד חשובים לי, אז החלטתי שוב לקחת איתם את הצ'אנס. מרגע שסיימתי את סשן הצילומים הראשון ידעתי מהי הדרך שאני מעוניינת ללכת בה. אני אצלם את החברים הכי קרובים אלי. אלו החברים שלא משנה מה יהיה, תמיד אני אמצא אצלם מקום. אני אצור צילומים שגם יספרו אותם, וגם יספרו אותי דרכם. בדומה לאמרה: "אמור לי מי חבריך ואומר לך מי אתה". את הדיוקנאות אני אצלם לפי נוסחה מסוימת, כזו שתיצור השוואה שתדגיש את השונות בין החברים, ושתחשוף מכנה משותף שהוא אני.
קבעתי חוק, אני לא אביים את החברים. כלומר, אני לא אחליט בשבילם מהו הלבוש או מהם הפריטים שמגדירים אותם. נתתי להם את היכולת להראות את עצמם בזכות מי שהם, ובתוך כך ראיתי את עצמי משתקפת בצילומים.
יש הרבה תמונות שאני אוהבת. הן יקרות לליבי כי אני מוצאת את הלב שלי בהם (בחברים).
I am the adventurer on a voyage of discovery, ready to receive fresh impressions, eager for fresh horizons, not in the spirit of a militant conqueror to impose myself or my ideas, but to identify myself in, and unify with, whatever I am able to recognize as significantly part of me: the "me" of universal rhythms. - Edward Weston (1932)